לכבוד היותנו שנתיים בארה"ב (הזמן טס בצורה מפחידה) החלטתי לכתוב פוסט אודות הדברים שאני אוהבת ושונאת בארה"ב.
הקפה
בארץ מסתכלים על הכל באמריקה כאילו זה- אמריקה. חח הצחקתי את העצמי. כאילו באמריקה הכל הכי הכי טוב. וכמה שמעתי על סטארבקס. ואין על סטארבקס וחכי חכי רק מהמאפים שלהם את תשמיני.
חברים, כל קפה, אבל כל קפה שתזמינו בישראל יהיה יותר טעים מהקפה הכי הכי פה. לקפה פה בעיקרון אין טעם, זה משהו פושר עם טעם למלמי שאחרי שנתיים פה אני עדיין לא מסוגלת לשתות.
והמאפים בכל בית קפה/ מאפייה בארץ לא רואים ממטר את המאפים גדושי השומן והסוכר של סטארבקס.
ניפוח גלגלי המכונית
נשמע פשוט נכון? אמריקה- מה אין פה. יפה. למצוא תחנת דלק שיש בה עמדה לניפוח הצמיגים זה בגבול משימה בלתי אפשרית. כשאתה מוצא עמדה כזו- זה כמובן בתשלום (מי ישמע זה האוויר של ירושלים שממלאים בו את הגלגלים), ולא רק שזה בתשלום, ניתן לשלם רק במטבעות. כמה מתסכל זה? מי סוחב איתו ערמה של סנטים? אני אגיד לכם מי, חכם בעל ניסיון שנסע כבר קוסט טו קוסט ומצא בדרך רק שתי תחנות דלק עם עמדה לניפוח גלגלים.
מסעדות
אוכל בארצות הברית מבחינתי זה ממש לא חוויה קולינרית. התוכנית של גידי ואהרוני ממש לא אותנטית בעיני כי מבחינתם הכל היה טעים. הייתי בחוף המזרחי ובמערבי- ובואו חברים ממש לא הכל טעים, אני אגדיל ואומר שרוב המסעדות שישבתי בהן הן ממוצעות ומטה ללא תלות כמה המסעדה יקרה ומפוארת. אדרבא אם מצאתם פה מסעדת פועלים מוזנחת, עם עובדים שלא יודעים מילה באנגלית- סביר להניח שהיא תהיה טובה.
אז לאכול פה בחוץ זול יותר מבארץ אבל בישראל הרבה יותר טעים.
סלטים
נישה קטנה בלאכול בחוץ אמנם אבל היא משמעותית, ואפילו נינט נתנה לה שורה בשיר המאולתר שלה לגלג"צ. הסלטים פה הם בעקרון חסה. הרבה חסה, ואם אתה בר מזל 5 חצאי עגבניות שרי, ואולי איזה 3-4 סלייסים של מלפפון.
חסה חברים זה לא סלט. זה מרגיש בעקרון כאילו הם לקחו שקית של עלי בייבי ושמו לי אותה בצלחת. לא מגניב בכלל.
טוסטים
גם זו נישה קטנה בלאכול בחוץ אבל נו טוב, אני ידועה כפודית גדולה. אין פה טוסט. אם תבקש טוסט תקבל צנים. אם תבקש "גריל צי'ז" תקבל לחם עבה, מטוגן בשמן עם מעט גבינה צהובה. הדבר שהכי הכי מתקרב לטוסט המוכר והאהוב מהארץ זה פניני (Panini) אבל לא באמת, כי הם סתם שמים את הלחם בטוסטר ואחר כך מוסיפים לו גבינה ואיזה עלה חסה.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
הנה סיימתי עם האוכל מבטיחה. הייתי מתוסכלת מזה- מודה. בארצות הברית יש קטע שיש להם מוצרים שיש אותם אך ורק בוריאציה אחת. אני אתן דוגמא או שתיים ונסו לדמיין כמה מתסכל זה.
סקושים לשטיפת כלים- אם בארץ יש מגוון של סקוטשים, צבעים, גדלים, סוגים- רק לבחור, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יש סקוטש אחד. במגוון צבעים אמנם, אבל סקוטש אחד בוריאציה אחת.
מיותר לציין שכל פעם שמשהו מגיע מהארץ, זה אחד מהדברים שאנחנו מבקשים.
עוד דוגמא, קרובה ללבי בימים אלו. כשנועם נולד חיפשתי לו אמבטיה כמו שיש בארץ. כזו שעומדת על רגליים, שלא ישבר הגב. אין להשיג כאן. יש כאן מגוון אמבטיות לתינוקות, בצורה של ליוויתן, צפרדע, חמנייה, אבל אמבטיה פשוטה על רגליים אין. זה ממש תופעה בעיני.
בסוף הזמנו אמבטיה באמזון, מגרמניה. שילמנו מאה דולר והיא עדיין לא מספיק גבוהה ונועם כבר לא ממש נכנס בה כי היא די קטנה. אבל העיקר שיש להם איזה 100 סוגים של מלפפון חמוץ (שאגב זה גם אחד הדברים שאני לא אוהבת כאן אבל הבטחתי להפסיק לכתוב על אוכל).
סופרים
הסופרים פה הם מבחינתי גם אהבה וגם שנאה. למה אני אוהבת אותם אני אפרט בהמשך. אבל למה אני שונאת? יש כמה סיבות. קודם כל הגודל. כשאתה מגיע לסופר במקום חדש בהצלחה לך למצוא משהו. כל וולמרט/ טארגט/ וודמנס בסיסיים יותר גדולים מכל סופר שאנחנו מכירים בארץ. ולכן, כשהולכים לקניות בפעמים ראשונות אני ממליצה לנעול נעליים נוחות- ואני ממש לא צוחקת.
כשרק הגענו לפה הלכנו לעשות קניות ואבדנו אחד לשני. לי יש נטייה (מבורכת אם ניתן לציין) לא לקחת איתי את הפלאפון כשאני יוצאת עם דימה מהבית. ככה שחיפשנו אחד את בשני במשך רבע שעה במעברים השונים.
בנוסף, לאמריקאים יש היגיון שונה מאיתנו. בחיי. אין לי איך להסביר את זה אחרת.
לדוגמא, השמפו והמרכך לא יהיו קרובים מבחינת המעברים לסבון הגוף. או המרשמלו לא יהיה עם שאר הממתקים, הוא יהיה במחלקה של הקמח והסוכר, לא מוזר?
מה נסגר עם חוקי הנהיגה
זה נושא שמאוד מטריד אותי. להוציא את קליפורניה וניו יורק כמעט בכל סטייט זה חוקי לדבר בטלפון ולסמס תוך כדי נהיגה. חברים זה מפחיד. ילדה בת 17 נוסעת על ג'יפ אימתני במהירות מופרזת תוך כדי הסתמסות בטלפון זה ממש כמו לתת לה אקדח ולהגיד לה קדימה תתחילי לרסס.
לראות את נהגי המשאיות, ובואו זה לא משאיות קטנות כמו בארץ, מדברים בטלפון ומסמסים מוריד לי את הלב לתחתונים. אני תמיד בוחרת לנהוג בדרכים צידיות, חלופיות, בהן המהירות נמוכה.
אני זוכרת שלפני שנהגתי לבד לקליפורניה בפעם הראשונה אמרו לי שממש קשה לנהוג שם.
האמת היא שהייתה שם יותר תנועה, אבל הרגשתי בטוחה בידיעה שחל שם איסור להחזיק את הטלפון הנייד בזמן נהיגה.
עוד דוגמא לחוק הזוי ולא הגיוני: באריזונה מותר לנהוג ללא חגורת בטיחות. ושוטר לא יכול לעצור אותך על זה, אלא אם כן עשית עברת תנועה אחרת. אם עשית עברת תנועה אחרת ובוא בזמן לא היית חגור- אז הוא יכול לתת לך קנס. מי אמר מערב פרוע ולא קיבל?
נותני שירותי- מה קורה אם לא מחייכים
בארצות הברית אנשים מאוד נחמדים, אדיבים, סבלניים. אמא שלי קוראת לזה צביעות, ואני האמת אוהבת את זה. זה שבנאדם נחמד אליי זה לא אומר שהוא החבר הכי טוב שלי וזה לא אומר שהוא מתחייב לזה. אבל, כשלא מחייכים, ואגדיל ואומר שבוכים או כועסים- הם לא יודעים איך להתמודד.
הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה כשהגענו לפה.
שכרנו רכב, שילמנו הון על ביטוח לרכב ששנינו נוכל לנהוג בו, אבל שכחו להוסיף את שמי על הנייר על אף שהייתי רשומה במחשב. נסעתי למשרד הרישוי להוציא רישיון ושם אמרו שאני לא יכולה להבחן על הרכב עמו באתי כי אני לא מבוטחת.
הייתי לבד, בלי פלאפון, במדינה זרה שהגעתי אליה ממש לפני יומיים- שלושה, עם רכב שמסתבר סכנה ממשית לנהוג בו ולא ידעתי מה לעשות. פרצתי בבכי. האישה במשרד הרישוי הביטה בי בהלם. היא לא אמרה מילה. היא לא שאלה אם אני רוצה טישו, מים, או שיחת טלפון להתקשר לבעלי או לחברת השכרת הרכב. היא פשוט חיכתה שאני אזוז מהתור ואתן לה לקבל את הבנאדם הבא.
הייתי מזועזעת. בישראל המנטליות היא כל כך אחרת. אדם שבוכה, או במצוקה- תמיד יגישו כוס מים ויציעו עזרה.
באותו יום, נהגתי בזהירות רבה ופחד רב לאסוף את דימה מהעבודה ומשם נסענו לחברת ההשכרה. הם הסבירו שכן הייתי מבוטחת אבל זה פשוט לא הופיע על הנייר. שם זעמתי. למה לעזאזל זה לא מופיע על הנייר אם אני כן מבוטחת? סתם הלב ירד לי לתחתונים? סתם פספסתי את הטסט במשרד הרישוי?
שוב נתקלתי במבט ריק ואטום שלא מבין איך אני לא מחייכת, על אף הכעס. זה הרי זה ממש לא מנומס.
ביטוחי בריאות
שמרתי את הכי שנוא לסוף. ביטוחי הבריאות בארצות הברית הם מכה. ואם אתה לא הומלס או מהגר לא חוקי גם אובמה קר לא יעזור לך. כשאנשים מספרים לנו שהציעו להם רילוקיישן השאלה הראשונה שאנחנו שואלים אותם היא "מה עם ביטוח"? ואנשים, בתומם אומרים לנו "יש ביטוח". ברור שיש ביטוח חברים- השאלה כמה אלפים אתם משלמים עליו. אני אסביר בקצרה איך זה עובד פה ואם אתם מכירים משהו שעושה רילוקיישן לארצות הברית אני ממליצה לכם לשלוח לו את הפוסט הזה, לא כדי לבאס אותו- אבל כדי שידע מי נגד מי, כי אנחנו ממש לא הבנו מה המשמעות ש"יש ביטוח" טרם הגעתנו לארצות הברית.
המעביד משלם על ביטוח בריאות הרבה מאוד כסף. אתה כאדם פרטי משלם עליו מידי חודש מהמשכורת שלך כמה מאות דולרים- וכל זה רק על מנת שתהיה חלק מקבוצה מסוימת בחברת ביטוח.
ככל שאתה עובד בחברה גדולה יותר, ככה סביר להניח שהביטוח שלך יהיה יותר טוב ויכלול יותר דברים בתוכו.
מעבר למה שאתה והמעביד משלמים מידי חודש יש מה שנקרא "דידקטבל". הדידקטבל הוא סכום שנתי שאתה משלם על הביטוח. אחרי שאתה מגיע לסכום של הדידקטבל שלך (נע בין 5 אלף דולר עד 12 אלף דולר בשנה)- אתה מקבל את שאר הטיפול חינם- או לפחות מה שבמסגרת הביטוח שלך.
נגיד אמבולנס אף אחד לא מזמין, כי הביטוחים לרוב לא מכסים את זה ואז אתה נתקע עם חובות של עשרות אלפי דולרים, על אמבולנס בודד שהזמנת. תודו שעכשיו ה600 שקל אמבולנס בארץ לא נשמע כל- כך נורא.
עוד עצה טובה- אם אתם לא מתים, לא ללכת למיון פה. כשרק הגענו לארצות הברית דימה ממש הרגיש לא טוב. לא היה לנו רופא אז לקחתי אותו למיון. שכן היה מאוד יפה, וריק. וקיבלנו טיפול מיידי. נתנו לו עירוי, לקחו לו בדיקת דם, וקיבלנו חשבון של 7360 דולר על חצי שעה ששהינו במיון. אז ראו הוזהרתם.
בהמשך אפרסם את הפוסט אודות הדברים שאני אוהבת פה– כי האמת, יש הרבה מה לאהוב. אחרת כנראה שלא הייתי "שורדת" פה שנתיים.
אם את רוצה להישאר מעודכנת בעוד פניני חכמה, הירשמי לניוזלטר שלי, עקבי אחרי בפייסבוקובאינסטגרם!
No Comments