קליפורניה חלק ב: לוס אנג'לס, סנטה מוניקה וסולבנג

כאמור אמא הייתה פה חודש, כבר עבר חודש מאז שהיא טסה, והשאירה אותי לבד. בארץ נכר.
קצת פולניה, מה קרה?- בכל מקרה, סבתא התקשרה אליי בוואטספ (מתקדמת או לא בגילה המופלג?), להגיד לי שאמא סיפרה שהיא מאוד נהנתה, אבל "הרגת אותה עם הבכי שלך". אכן היה לי קשה שהיא עזבה, אז מה יותר טוב מלשבת ולהעלות זיכרונות בכתב?

כאמור היה לאמא חודש אינטנסיבי למדי פה, לקחנו אותה לסדונה, פלאגסטף, וגאס, גרנד קניון, טונטו נאטיול ברידג' ולעוד הרבה מקומות יפים. בין היתר נסענו לבקר את בת דודה שלי בסן דייגו, ומשם נסענו לאסוף את דימה מקורס שהיה לו בעיר קטנה שעה צפונה משם.
החלטנו לנסוע ללוס אנג'לס, זה רק שעה נסיעה, והיי, אנחנו כבר פה וצריך לראות על מה כולם מדברים.

לוס אנג'לס מאוד מזכירה את ת"א, ככה שהבנתי מאוד מהר למה ישראלים מרגישים בה כ"כ בנוח.
היא צפופה ועמוסה, אין חנייה בשום מקום כשאתה מוצא חנייה אתה תשלם- והרבה, פקקים היסטריים, ואני מודה כשהגענו אליה ועמדנו בפקקים בניסיון להגיע למלון עבר לי בראש "מה עשינו?!" ובאופן כללי אין בה את כל מה שאנחנו אוהבים באמריקה: שקט ונוחות.

פתחנו את הבוקר בנסיעה לשלט של Hollywood. אפשר להגיע לשלט מאוד קרוב אם מחנים את הרכב בתחילת העלייה באזור המיועד לכך ועולים את העלייה הענקית ברגל. אנחנו מן המשתמע לא עשינו את זה, גם כי אמא הייתה אתנו וגם כי למען האמת זה לא היה מספיק חשוב לנו. מה שכן היה מעניין לראות את התושבים באזור, מנסים להתגונן מפני התיירים שממלאים במכוניות לא רצויות את רחובותיהם הצרים.

אחר-כך נסענו לשדרת הכוכבים, לראות על מה מדובר, שילמנו 25$ חנייה כדי לטייל בחוסר נוחות בשדרה מלוכלכת והומה, מלאה בתיירים כמונו, הומלסים, סוחרים וכמה אמני רחוב. עכשיו בואו נשים את הדברים על השולחן, אני לא בחורה שבאה מאיזה עיר קטנה מחור נידח, אני מירושלים, גם היא הומה ועמוסה, ונראה אתכם מספיק אמיצים להגיע לשוק מחנה יהודה ביום שישי בצהריים, ועדיין הייתי המומה.

 אז ניצלנו את ההמולה והעומס כדי להתעכב אצל בחור מוכשר וצנוע שנראה כאילו תלשו אותו מסדרה של Netflix שעשה ציור קריקטורה שלנו. בזמן שעשינו את הקריקטורה עמד לידנו הומלס עם שלט שאמר "ילד הומלס, יעבוד בשביל אוכל או כסף" אני בתומי, תהיתי בקול רם "אולי ניתן לו כסף? או לפחות חטיף גרנולה?" דימה שלל ואמר שלא כדאי.
ובעודנו יושבים החל אחד התיירים ויכוח קולני עם ההומלס שמסתבר שם את התיק שלו על אחד הכוכבים. וכל מי שרצה להצטלם או לצלם את הכוכב היה צריך לשלם לו. קצת מטריד ולא נעים אבל איך האמן אמר "Welcome to Hollywood"

נכנסנו למוזיאון של שיאי גיניס שדווקא היה מוצלח. השיאים אמנם ישנים ולא מעודכנים אבל עדיין זה נחמד ומשעשע. עלות הכניסה עומדת על 21$ לבנאדם. במידה ורוצים להיכנס גם למוזיאון השעווה יש כרטיס משולב שעולה 33$.

כשיצאנו משם ראינו שההומלס התוקפן הזיז את התיק והכוכב המבוקש שכולם רצו לראות היה של מרלין מנרו. חשבתי לעצמי שעשו עוול לכל הכוכבים הגדולים.  בכל מקרה אנחנו היינו צריכים לצאת משם.
לצאת מהשדרה והעומס, לצאת מהלכלוך ולנסות להפיק את המיטב מהעיר שכולם מדברים עליה.

אז נסענו לסנטה מוניקה. סנטה מוניקה הייתה פשוט קסומה. גם שם היו הומלסים, אמני רחוב, תיירים וגם הרבה מקומיים ובקושי הייתה חניה. טיילנו בין החנויות בdowntown  ישבנו לאכול צהריים במסעדה בשם " Del Frisco's Grille" שהייתה ממש מוצלחת בעיני, וכשסיימנו לאכול ירדנו למטה למזח. אולי זה הים שמפצה על כמות האנשים האסטרונומית שמגבילה את התנועה, כי למרות ההמונים, נהנו שם מאוד.

יום למחרת, היה יום ראשון, בשני כבר היינו צריכים לנסוע בחזרה לאריזונה ובשלישי אמא כבר טסה. ככה שרציתי שהטיול הזה יגמר עם טעם טוב עם רצון לעוד.
ברמת התכנון, רצינו ללכת ליוניברסל סטודיוס, המלון שלנו היה ברחוב המקביל לאולפנים ולא בכדי. אבל קראתי באינטרנט שבסופי השבוע התורים הם אינסופיים (בין 40 דקות לשעה וחצי לכל אטרקציה), והחלטתי שאנחנו משנים תכניות.

עלינו על הרכב ונסענו שעתיים צפונה לעיירה בשם Solvang. תענוג צרוף זה מה שזה היה.
הנסיעה עצמה הייתה לאורך הפסיפיק אושן, עם נוף משגע והעיירה הייתה פינת חמד נהדרת. כבר כשיצאנו מהרכב, נשמנו עמוק והבנו שהגענו למקום מיוחד.

סולבנג היא עיירה דנית, שנראת כמו הכפרים הקטנים בהולנד (הם מוכרים אפילו את אותם הסובינירים רק ביותר זול), עם תחנות רוח מרהיבות ובתי רעפים צבעוניים. רוב בעלי העסקים פה הם באופן אירוני בכלל תורכים, שמוכרים מאפים דנים שבהחלט שווים את הקלוריות שלהם. את העיירה מקיפים מספר ייקבים, ככה שניתן לראות הרבה בוטיקים של יינות וטעימות יין ברחבי העיירה.
אפילו גלידה בטעם קפה תורכי מצאנו שם, והיא לא נופלת מהגלידה של "מוסולין" בירושלים.

בסך הכל בילינו 5 שעות בעיירה הזו, טיילנו ברחובות, אכלנו מאפים דנים, אכלנו צהריים מזינים (סתם שנרגיש טוב אחר- כך עם המאפים), עברנו בין חנויות המזכרות השונות ובעיקר נהנו מהמבנים והנוף.

אז אם אתם מתכוונים להגיע ללוס אנג'לס (או לאיזור), אני ממש ממליצה להצפין צפונה ולהשקיע יום אחד בעיירה הקסומה הזו.
יום למחרת כבר נסענו לאריזונה (בכל זאת, שש שעות נסיעה), ואמא הייתה צריכה לארוז כדי לחזור הביתה בחזרה.
כשהיא נחתה בארץ היא התקשרה ואמרה "תתכנני את הטיול כבר לשנה הבאה!"

יש לכם שאלות? אהבתם? כתבו לי פה בתגובות, ואם אתם אוהבים לקרוא אותי מקשקשת על אוכל, טיולים, ויצירה עקבו אחריי בפייסבוק, באינסטגרם ושמרו את הפוסט בפינטרסט!