כתבתי פוסט אודות 10 הדברים שאני שונאת בארצות הברית וחובה עלי להציג את שני צדי המטבע. ועל אף שאני לא אוהבת להודות בזה בפני ישראלים שמתים להגיע לכאן ומזלזלים בישראל יש מה לאהוב באמריקה.
ביגוד
אחד הדברים שאני אומרת לאמא ולחמתי- אל תקנו בארץ חכו שתבואו זה הטקסטיל והביגוד בפרט.
הביגוד זול פה משמעותית. מותגים כמו קולומביה, נייקי, נורס פייס, מייקל קורס ועוד רבים זולים פה משמעותית.
כשהגענו לפה ממש התחזרנו. קנינו בכמויות. כל חנות שהגענו אליה ממש בזזנו אותה מסחורה.
עכשיו אני רוצה להסתייג ולומר חברים- צריך לדעת איפה לקנות, כי אם תכנסו לקניון אתם תשלמו הרבה יותר מבארץ. יש אוטלטים בכל מקום שפשוט צריך להכיר כדי ללכת.
טבע מיוחד ואינסופי
זה לא שאני טוענת שאין בישראל טבע, הרי לנו יש נס כמו ים המלח (למרות שהוא עומד לגסוס תודות למפעלים כאלו ואחרים), אבל בגלל שארצות הברית כל- כך גדולה ומגוונת מבחינת אקלים יש פה נופים מכל הסוגים. כיף ושווה לטייל פה.
אני חברה בכמה קבוצות בפייסבוק של טיולים לארצות הברית וממש חורה לי שאנשים מתכננים טיולים רק לניו יורק, אל איי, סן פרנסיסקו ומיאמי. יש כל- כך אבל כל- כך הרבה מקומות לראות פה. כל- כך הרבה נופים עוצרי נשימה שבאמת שווה לטוס בשבילם לצד השני של העולם.
דלק
הדלק זול פה בצורה משמעותית ביחס לארץ. כמובן שקליפורניה עם המיסים הגבוהים שלה כבר מתקרבת למחירים של הארץ אבל עדיין היא יותר זולה. ולמה זה נחמד שהדלק זול פה? כדי לטייל.
בארץ כשאתה נוסע לאנשהו אתה מכניס בחשבון שלך את הטנק דלק בהלוך ובחזור כי הדלק יקר.
בארצות הברית- זה בכלל לא פקטור.
אנשים אדיבים
אמא שלי קוראת לזה צביעות אני טוענת שזה פשוט להיות נחמד. לנו כישראלים זה נראה נורא מוזר בהתחלה. אמריקאים סופר מנומסים, סופר חביבים, סופר אדיבים- והם נוהגים כך כלפי אנשים זרים.
בישראל אתה לא תפתח סמול טוק של רבע שעה עם קופאי או בנאדם שעומד לפניך בתור (אלא אם כן אתם מתלוננים יחד על זה שיש רק קופה אחת פתוחה).
ותורים!- באמריקה יש כבוד למרחב האישי של בנאדם. לא נצמדים אלייך בתור, לא מנסים לשאול "רק שאלה", לא מנסים לעקוף. זה נראה כאילו לעמוד בתור מבחינתם זה בכלל לא בעיה.
היינו בפסטיבל עם חברים ודימה עמד בתור כלשהו. התור כמובן הסתרך והיה די ארוך. אני ואמילי, חברה שגרה שלוש שנים בישראל ועל כן מכירה היטב את המנטליות של ישראלים, רצינו משהו מהדוכן שדימה עמד בו- וכבר הגיע תורו.
אמילי כאמריקאית ממושמעת נעמדה בסוף התור, ואילו לא הבנתי "אבל דימה כבר ראשון" ומשכתי אותה איתי לראש התור. לה היה כמובן לא נעים- אבל היי אנחנו איתו 🙂
האדיבות מתבטאת בכביש, בחנויות, במסעדות- כמעט בכל מקום, והאמת היא הלוואי עלינו בישראל.
סופרים
כתבתי על הצד שאני פחות אוהבת בסופרים בפוסט הקודם- אבל כמובן שיש גם צדדים טובים לסופרי הענק שלהם.
אחרי שאתה מכיר את הסופר היטב, ואתה יודע איך למצוא כל דבר בו- הסופרים מאוד נוחים.
בטארגט/ וולמרט ובעוד רבים יש כמעט הכל.
אז נגיד שחוץ מרשימת הקניות הרגילה שלכם, רציתם לקנות גם מגבת חדשה, סבונייה חדשה, תבנית לעוגה או צמיג לרכב אתם יכולים
הום מייד
בגלל שהכל נגיש פה ויחסית זול- מעטים האנשים שעושים הכל מסקארץ'- דהיינו מאפס. במתכונים אמריקאים לעוגות אתה רואה רק את המילוי כי זה ברור שאתה קונה את התבנית שכבר מוכנה עם קראסט (הבצק של הפאי).
ובגלל שזה ככה, כל דבר שהוא הום מייד, שהוא עבודת יד הוא מאוד מוערך פה. והרי אני ודימה אוהבים להכין הכל בעצמנו (זה שהזנחתי את הDIY בבלוג לא אומר שזה ככה במציאות), אז כל דבר שאנחנו עושים מעורר התלהבות.
עוגה, אורז לבן אחד אחד והרבה מתכונים שהם באמת פשוטים מקבלים פידבק מאוד חיובי, וזה כיף. כי מי לא אוהב שמפרגנים לו?
יד שנייה
אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בבלוג הוא על חפצי יד שנייה ולא בכדי. ההתלהבות שלי מדברים שהם יד שנייה הייתה קיימת עוד בארץ. הייתי מגיעה לחורים שונים בארץ בעקבות ירידים של בגדים, כלי בית, ורהיטים ישנים. באמריקה, כמו רק באמריקה הכל מאוד נגיש.
יש אינספור חנויות, זולות ויקרות שמוקדשות לחפצים ישנים. אני מחכה בקוצר רוח שאבא שלי יגיע לכאן לא רק כדי לראות את הנופים פה, אלא גם כדי לבקר בחנויות ולהתפעל יחד מכלי עבודה הישנים, מרהיטים, ומעוד פריטים ישנים.
מוצרי בסיס
גרנו פה כבר בששה בתים (הספקנו הרבה בשנתיים), ובכל בית ללא יוצא מן הכלל היה תנור וכיריים, מזגן, מכונת כביסה ומייבש, מקרר, טוחן אשפה, מדיח כלים ומיקרוגל.
זה לא משנה אם אתה שוכר או קונה, ברובם הגדול של הדירות והבתים יהיה את כל המצוין למעלה,
ואחרי שאתה מתרגל זה מאוד קשה לחזור אחורה.
חניה
בארץ שאתה מתכנן ללכת לקניון או לסופר אתה לרוב תתחשב בשעה ותתהה בינך לבין עצמך האם תמצא חנייה. לא פעם ויתרתי על הנסיעה ברכב בארץ ובחרתי בתחבורה ציבורית בגלל שידעתי שלא יהיה חנייה. למעשה כל שישי, אני ודימה היינו אוכלים ארוחת בוקר במרכז העיר ומטיילים במדרחוב ובשוק מחנה יהודה עד שעת צהריים ותמיד נסענו בתחבורה ציבורית כי ידענו שאין לנו בכלל מה לחפש חנייה.
כשמתכננים ללכת לסופר, תמיד השעה והיום לקוחים בחשבון, שלא יהיה עמוס מידי- כדי שנמצא חנייה. ואני בטוחה שזה ככה לא רק בירושלים הקדושה.
בארצות הברית חנייה זה מובן מאליו. אמנם לא הייתי בניו יורק, אבל לדוגמא בשיקגו תמיד יש חנייה, אתה אולי תצטרך לשלם- אבל תמיד יש. ובסופרים? זה מובן מאליו, מרחבים שלמים חניה, רק תבחר.
דואר
את האחרון השארתי לסוף, כי הוא מבחינתי הדובדבן של ארצות הברית.
כשהגענו והוצאנו רישיון נהיגה, הביאו לנו העתק ואמרו שהכרטיס עצמו יגיע בדואר. בדואר? באמת?
הרי בישראל אתה מזמין משהו ומופתע שהוא מגיע אחרי חודשיים. כשאני מפסוטה על אמריקה זה בגלל דברים כאלה, זה אולי נשמע דבילי לחלוטין אבל זו האמת.
אין דבר שאתה לא יכול להזמין בדואר, באי ביי באמזון, וזה יגיע אחרי יומיים שלושה, ללא תלות במיקום המוצר שאתה מזמין. כשהגענו לכאן גרנו בדירה זמנית, והתחלנו להזמין דברים לדירה שתהיה לנו. מוצרי חשמל, כלי מטבח- באמת הכל מהכל "כי עד שיגיע כבר נעבור". תוך ימים ספורים הבית התמלא חפצים.
על אף שמעולם לא היה לי רצון לעבור לגור בחו"ל, אני ממש מברכת על החוויה. ראיתי מקרוב על מה בישראל הרוב חולמים. חוויתי את אמריקה על הטוב ועל הפחות טוב. נהנתי מהנופים, מהאתרים המפורסמים יותר ומהמפורסמים פחות. למשל, היום אני יכולה להגיד שעל אל איי הייתי מוותרת ולעומת זאת סן דייגו היא יעד שהוא ממש בגדר המאסט.
יצרתי חברויות, הכרתי אנשים מדהימים, שילמתי חשבונות, התמודדתי עם ספקים, ראיתי שלמרות כל מה שאומרים הכסף ממש לא גדל פה על העצים, הכרתי תרבות שהיא כביכול דומה לנו ועדיין שונה בתכליתה ועל כך כל מה שנותר הוא לומר תודה.
No Comments