רילוקיישן- אחרית דבר

החלטתי לכתוב פוסט אודות רילוקיישן.
זה לא סוד שאני לא שיוועיתי לארצות הברית כמו הרבה ישראלים. כמו גם, זה לא סוד שרוב הזמן שהיינו שם התגעגעתי הביתה למשפחה ולחברים שלי. ולמרות זאת נהניתי- חוויתי- ועכשיו אני תוהה יחד אתכם אם הייתי עושה את זה שוב.

הפוסט שלי אודות הדברים שאני פחות אוהבת בארצות הברית גררו הרבה תגובות הזדהות אבל גם המון תגובות זועמות של ישראליות שבחרו לרדת מהארץ ולחיות בארצות הברית. נשים ממש כעסו ונעלבו- מי ישמע הם הבעלים של סטארבקס.
אבל זה גם מובן. ברגע שאתה עושה הקרבה כל כך גדולה, מוותר על הבית, על המקום בו נולדת, מקבל את התואר הלא כל כך זוהר "מהגר" אתה לא רוצה לשמוע למה המקום עבורו ויתרת על הכל, בעצם לא כזה מהמם כמו שמספרים עליו.
אז זה פוסט כזה. על הדברים הפחות סקסיים שלא מספרים לך אודות רילוקיישן.

העבודה משחררת

רוב הנשים שהכרתי שעברו לארה"ב דרך רילוקיישן של הבעל לא עובדות. ויזות העבודה שניתנות לבעל הרבה פעמים לא מאפשרות לנשים לעבוד.
ידענו את זה ואני חששתי עמוקות מהעניין. אני עובדת מגיל 16. אני אוהבת להיות פעילה ועסוקה- זה עושה לי טוב.
והרבה אמרו לי "קיבלת הזדמנות לקחת פסק זמן מהחיים- תנצלי אותו!! תלכי לחדר כושר, תציירי, תקראי ספרים תטיילי! לא חייב לעבוד כדי להיות עסוק!"
אז הלכתי לחדר כושר, קראתי, ציירתי, טיילנו המון ועדיין, כשרק הגענו שקעתי בדיכאון. הרגשתי משועממת חלק ארי מהזמן שלנו פה. ככה בעצם הבלוג נולד, כדי לספק לי עניין ותעסוקה.

לא צומח כסף על העצים

אנחנו לא ידענו על יוקר המחייה האמריקאי. תאמינו או לא, אבל יש דבר כזה. כמובן שלא מדברים עליו. זה לא סקסי להציג את ארה"ב כמדינה יקרה.
הרי היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. וחברים ארצות הברית מאוד יקרה.
קו פלאפון עם חמש ג'יגה גלישה עולה פה 70$. קו אינטרנט ממוצע ולא מהיר במיוחד עולה $80.
ואז יש חכמולוגים גדולים שאומרים שהמשכורות בהתאם- אז לא, המשכורות לא בהתאם.

הרבה נשים לא עובדות פה, רעותי שלי חשבה שהן נשארות בבית כי המשכורת של הבעל לרוב מספיק מנופחת ולכן הן לא צריכות לעבוד.
המציאות היא שהגנים פה מאוד מאוד יקרים. וזה פשוט לא משתלם לצאת לעבודה ולשלוח את הילדים לגן.

אז נכון, לטייל בארה"ב זה אחד ה-דברים. הדלק זול, שופינג זול פה (בעיקר כשיודעים איפה לקנות), ומאוד יפה פה. אבל ירקות, פירות וכל דבר שהוא לא ג'אנק פוד ממש לא זול פה. ואני לא יודעת מה אתכם, אני קונה יותר מלפפונים מאשר חולצות.
והאמת היא שבשנה הראשונה, לפני שדים קיבל הצעת עבודה חדשה ועברנו למילווקי, המצב הכלכלי שלנו היה ממש לא טוב. לא ידענו שיורידו כ"כ הרבה מיסים ובקושי תשאר משכורת -הרי זו אמריקה. כולם מתעשרים וכולם עשירים פה.

חברים

זה נושא מאוד רגיש ולא מרבים לדבר עליו. גם נושא מאוד לא סקסי.
ממש לא קל להכיר אנשים וחברים (אמריקאים וישראלים כאחד) בארה"ב. זה גם כמובן תלוי אזור.
אמריקאים לא מקבלים זרים בקלות, שזה מצחיק כי זה מדינה של מהגרים. גם ישראלים לא מקבלים ישראלים בקלות, בעיקר אנשים שנמצאים פה (בעצם שם) הרבה זמן.

באריזונה היו לנו חברים בודדים שהיו ממש חברים טובים אבל מעבר לכך כל פעם שהגענו לאירוע של הקהילה הרגשנו יהירות של הרבה אנשים, התנשאות "אנחנו פה כבר 20 שנה"- אחלה. בעלך מנעולן/ מתקין מזגנים / מתקן מקררים 20 שנה באמריקה, אבל למה להרים את האף ולהפנות את הגב?
בהתחלה, חשבתי שאנחנו חריגים, אולי אנחנו לא מספיק חברותיים? הרי תמיד מספרים איך ישראלים בחו"ל הם משפחה. אבל אז בת דודה שלי חוותה דבר דומה בסן דייגו וגם חברה טובה חוותה דבר דומה באל איי. ישראלי לישראלי- אנשים היו לא נחמדים וזה היה מאכזב ומאוד שובר.

במילווקי המצב היה שונה לחלוטין. כשרק הגענו למילווקי היה טקס יום הזכרון בJCC . שם פשוט תקפתי בחורה שנראתה לי בנאדם מהמם.
ויודעים מה? צדקתי. ירושלמית לבבית שגרמה לי להרגיש מיד בבית.
אני לא יודעת להצביע למה אבל חברתית במיד ווסט היה לנו הרבה יותר טוב מהמערב. לא רק ישראלים, גם אמריקאים. אנשים היו יותר חברים, ולא רק פרצוף מחייך שאומר לך בוקר טוב.

כשחזרנו לאריזונה, היה לי כבר את נועם ורציתי נואשות שתהיה לו חברה. הייתי הולכת איתו כמה פעמים בשבוע לסיפריה. שם התחלתי כבר להכיר את הפרצופים של האמהות. הן הרי לא עובדות, הן שם איתי בסיפריה.
"הבית שלנו גדול ויש ים צעצועים, אז אפשר שכולם יבואו אלינו"- חשבתי בתמימותי. "אני אכין כיבוד קליל, הילדים יבואו וישחקו ונועם שלי ייהנה"- המחשבה הזו דחפה אותי לעשות מעשה אמיץ: לבקש מהן את הטלפון כדי לקבוע פליי דייט.
כולן שמחו והנהנו ואמרו "שור יה! זאת וויל בי גרייט!" המבוכה שלי עברה ושמחתי בלבי על התעוזה- כי הנה, יצא מזה משהו טוב. לנועם שלי יהיה חברה.

אחרי כמה זמן שלחתי להן הודעה חביבה שהן כולן מוזמנות לפליי דייט.
כולן דחו את ההזמנה, שתיים מהן אפילו לא ענו. התביישתי, נעלבתי, הרגשתי מהגרת עם מבטא מוזר יותר מתמיד, ופשוט רציתי הביתה.
"יש לי חברים!! טובים!! באמת!!" זה מה שרציתי להגיד להן. שאני לא באמת צריכה אותן, רק רציתי שלנועם שלי יהיה חברה.
מיותר לציין שאחרי זה כבר לא ניסיתי.

זוגיות

זוגיות ברילוקיישן היא נראה לי הדבר הכי מהמם שיש. אתה זוכה להכיר את הפרטנר שלך מכל כיוון אפשרי.
הלבד הכמעט מוחלט בודק גבולות ומגדיר את מערכת היחסים מחדש.

בארץ היה לכל אחד מאיתנו את החברים שלו, וזה היה לגמרי לגיטימי להיפגש איתם בנפרד. כשהגענו לארה"ב דימה הוזמן הרבה פעמים אחרי העבודה לבירה או להצטרף למשחקי בייסבול. אבל בפועל הוא לא עזב אותי לבד מעולם. גם כשאמרתי לו שזה בסדר הוא לא הסכים . ואני הייתי אסירת תודה שאני לא צריכה להישאר עוד שעתיים לבד.

באנו בגישות שונות: הוא רצה להישאר לנצח ואני רציתי לחזור מיד אחרי שנחתנו.
עם הזמן אני התחלתי לראות מה שנוח וטוב פה והוא התחיל להבין שאמריקה זה לא מה שהוא חשב ולא מה שמכרו לו.
ובסוף, הגענו לאותה נקודה: שאנחנו נהנים וחווים עד שנמאס ואז חוזרים הביתה.

אנחנו משלימים משפטים, מדברים בטלפתיה, בעיקר חברים מאוד טובים שיודעים לדבר על הכל, ויודעים להתמודד עם הכל.
לפני המעבר משהו שאל אותי אם אני מתרגשת. עניתי לו בכנות שאני בעיקר מפחדת, הריי רק התחתנו וישר לעבור?
הוא אמר לי "תראי, כל הזוגות שעלו ממזרח אירופה הם אחד בשביל השני. הם חברים טובים- כי הם עברו ועוברים יחד משהו שאף אחד לא חווה ולא יחווה וזה רק עושה זוגיות טובה יותר" וזה ממש נכון.

אחרית דבר

אנשים נוטים להגיד שהם היו עושים הכל אותו הדבר. שהם לא מתחרטים על כלום , אני עדיין לא יודעת. כי אם נאמר בכנות זה היה מאוד מאתגר.
הלבד והריחוק מהמשפחה והחברים היה מאוד קשה.

עוד מאתגר לחיות עם קללת המהגר, לדעת שיש מקום שאף אחד לא צופר בכביש, שתמיד יש חנייה בסופר וכולם מנומסים ונחמדים. ואמריקה מנגנת לי בדברים שהכי חסרים לי בישראל. לא ברכבים מפוארים ובבתים גדולים. אלא בשקט וברוגע שהיא מציעה.

ואז אני חושבת, לוותר על מה שחוויתי? על האנשים המהממים שכן יצא לי להכיר? לוותר על כל היעדים ש בחיים לא הייתי רואה אם לא הייתי גרה שם?
אני עדיין לא יודעת. כרגע, אני פשוט שמחה לחזור הביתה. איפה שהדלק יקר, ואין ממשלה מתפקדת, אבל יש משפחה, חברים וכמובן יש אוכל שהוא באמת טעים.

הבלוג אמנם נפתח כתגובה לחוסר מעש ושעמום בארה”ב, והריי אנחנו כבר בארץ, אבל איזה כיף שכיף לי לכתוב, לקרוא את התגובות שלכם, ובא לי להמשיך?
אז אם אתם רוצים להישאר מעודכנים בעוד פניני חכמה, גם בהיותי בישראל הירשמו לניוזלטר שלי, עקבו אחרי בפייסבוק!