הורה נולד

אז כתבתי על ההריון ועל חוויות הלידה שלי.
אמנם אני לא מיכל דליות ואני לא יכולה לכתוב יותר מידי על הורות או חינוך אבל חשבתי שזה יהיה לעניין לכתוב פוסט "אחרית דבר"- מה קורה אחרי הלידה ולמה לצפות.

חומת מגן

אחרי מיליון שעות ערות, רעב, רחמים עצמיים- דהיינו אחרי הלידה לא הצלחתי להירדם.
אמא ודים נרדמו על הספות הנפתחות בשנייה שהם נשכבו עליהם. ואני, מתהפכת מצד לצד בקלות, מתפעלת מהיכולת החדשה שלי לשכב על הבטן ואני לא נרדמת.
בבוקר, אחרי שהתקלחתי והרגשתי (והרחתי) שוב כמו בנאדם שלחתי את דימה ואמא הביתה להתקלח ולהביא לנו קפה (קפה אמריקאי לא להיט בעליל).  כשהם חזרו מטח טלפונים הגיע מישראל. אמא שמשה כחומת מגן, עונה לכולם ומספרת כל פרט קטן על הלידה.
"מה יש לך? ממש מיזנתרופית" היא זרקה לאוויר לחוסר רצון שלי לדבר עם היקרים לי מכל.

ממש כמו בימי הולדת, אני לא ידעתי איך להתמודד עם כל תשומת הלב. אפילו ביום החתונה שלנו, בדרך לחופה הסתכלתי כל הדרך על הרצפה. כל תשומת לב הזו פשוט קשה מידי מבחינתי. סחטן על הנשים שמצליחות אחרי הלידה עוד לעלות תמונה של עצמן מחזיקות את האצבע של התינוק ולסחוט מלא מזל טובים ולייקים.
אז בין אם אתם כמוני וקשה לכם ובין אם אתם מתים על כל היחס הזה צפו לכמות היסטרית של טלפונים והודעות. אם אתם בצד השני, שרוצה להרעיף אהבה- אני ממליצה תמיד לשלוח הודעה. עם הודעות אפשר להתמודד גם אם אתם אטנשיין הורס וגם אם אתם נחבאים לכלים כמוני.

סופר וומן

אחרי שדחפת משהו שמרגיש כמו אבטיח מהגברת שלמטה יש תחושה של אופוריה. האדרנלין מטורף. וכנראה בגלל זה לא נרדמתי בלילה הראשון.
אחרי שני לילות בבית החולים שיוועתי לצאת כבר הביתה. הרי אני מרגישה מצויין. אין לי בכלל תפרים מים סוף ועד ים כנרת.
הגענו הביתה בשעה 6 בערב, השארנו את הקטן עם אמא ועוד הלכנו לעשות סופר.
מבשלת, מפעילה מכונות, מקפלת כביסות, ואמא רודפת אחרי לכל פינה "בקצב הזה יפתחו לך התפרים, תנוחי קצת! אני יעזוב עוד מעט ולא יהיה לך זמן לנוח".
אני בכוחות שיא. שום לידה לא תעצור אותי. שום תינוק שבוכה לתוך הלילה לא מתיש אותי-
ככה זה נמשך בערך שבוע. אולי יותר. תחושת מסוגלות היסטרית. ואז הגיעה נפילת אנרגיה רצינית. תחושת בלבול, עייפות כאילו איך הגעתי לכאן??

פרופסורים גדולים ותחושת אשמה עוד יותר גדולה

כשאתה נהיה הורה אתה מקבל מתנה נוספת מלבד העולל. תחושת אשמה. תחושת האשמה מלווה כל מעשה, כל מחשבה, כל פעולה שאת נוקטת תהיה כרוכה בהרבה אשמה. זה נשמע אולי מוגזם אבל זה ככה.
האם אני מעניקה לו מספיק תשומת לב, האם אני דופקת אותו עם כל התשומת לב הזו, האם הוא מספיק פעיל?
במקביל לתחושת האשמה שמנהלת אותך, את מגלה שלכולם יש דוקטורט בגידול ילדים. ואת כמובן מרגישה מאחור. אבל אל דאגה הם ידאגו לדחוף לך את כל הידע שלהם גם אם את לא רוצה. לכולם יש מה להגיד על הכל.

את מניקה או שואבת?- רגע למה את שואבת? נוצר חיבור מיוחד בין התינוק לאם בהנקה.
רגע למה עברת לפורמולה ולא המשכת עם חלב אם? בטוח שניסית כמו שצריך?  חבל כי חלב אם הרבה יותר בריא.
את לא יוצאת איתו אחרי שמחשיך נכון? אבל את יוצאת איתו במהלך היום? חשוב לצאת איתו במהלך היום.
אבל את מלבישה אותו מספיק חם? אבל את יודעת לא חם מידי- זה גם לא ממש בריא.
את שמה אותו מספיק זמן על הבטן? זה חשוב לחיזוק חגורת הכתפיים.
טלוויזיה? למה הוא רואה טלוויזיה?? אני לא נותנת לילדים שלי לראות טלוויזיה חס וחלילה.
רגע ואל תחזיקי אותו יותר מידי על הידיים שלא יתרגל, אבל גם אל תשכיבי אותו יותר מידי על הגב יהיה לו סימן בראש מאחורה.
כמה הוא אוכל? זה לא יותר מידי? רגע ואת מקלחת אותו כל יום? רגע למה לא? ואת עושה לו מספיק זמן עיסוי אחרי מקלחת? זה ממש חשוב.

טוב חברות- זה אחד הקשים. מספיק את אכולת רגשות אשם שאת שוברת את הילד, מצלקת אותו, מעוותת את עתידו (ניסיתי להניק זה לא עבד!!), וכולם טורחים להדגיש בפנייך מה את עושה לא נכון. הביקורת הכי קטנה מוציאה לך בשניות את הרוח מכל המפרשים (אמא טרייה, הורמונלית) ולצערי אין לי יותר מידי עצות לתת כאן. רק אורח רוח והרבה סבלנות (שלדאווני לא בורכתי באלה). אין טעם לענות ואין טעם להתווכח. רק לנשום עמוק, ולהעביר. אנשים אוהבים לשמוע את עצמם, אוהבים אותך וסה"כ רוצים בטובתך. אז תחייכי, תהנהני בנימוס דפדפי הלאה.

ששה שבועות משכב לידה

אולי לאלו שילדו ליד אמא הסעיף הזה פחות רלוונטי. אמא שלי אמנם הייתה איתי שלושה שבועות אחרי הלידה אבל אני לצערי ממש לא קרובה פיסית להוריי, אוקיינוס שלם מפריד בנינו ו18 שעות טיסה  בממוצע.
זה אומר שאת כל היום לבד- ספק אם בכלל יצאת מהפיגמה, או אם הספקת לצחצח שיניים ככה שבנאדם את לא מרגישה. את כמובן גם מחוסרת שעות שינה, עם יצור קטנטן שלא נותן לך איזה פידבק חיובי, שלא מצליח להירדם או לעשות קקי וצורח ללא הפסקה, עם בקבוקים וחיתולים, וסוג של שגרה שאת לא מבינה איך הגעת אליה. וחברות, זה מאתגר ואני אפילו אשתמש במילה מדכא. וזה לא שאני לא מברכת על פלא הבריאה, על פרי בטני מחמדי הקטן והיפה- פשוט התחושות הקשות הגיעו אליי בהפתעה גמורה- הריי כאמור למעלה: אני כל יכול.
אחרי שבעה שבועות התחיל להופיע חיוך רצוני- תגמול ראשוני ומאוד משמעותי מבחינתי. יש הכרה לכל העבודה הקשה! ללילות נטולי השינה! זה נשמע מטומטם אבל משום מה, ההקלה בשלב הזה רבה.
טיפ לתקופה הקשה?- לצאת הרבה לטייל עם העגלה, ולא רק כי הדוקטורטים המליצו בחום, כי זה טוב לתינוק. כי זה טוב קודם לך- האוויר הצח, השמש (גם אם היא מזוייפת) יאווררו אותך ויעשו לך טוב. ולא להשתמש בתירוץ של קר- אצלי מינוס תשע מעלות בממוצע ואני מקפידה לצאת כל יום לסיבוב עם העגלה. וכמובן יש עוד שני פלוסים לעניין: עולל ישן ושקט לפחות שעה, ושריפת קלוריות זה אף פעם לא דבר רע.

מצאתי את שאהבה נפשי

בלילות הראשונים אחרי שכבודו נולד נזכרתי בחברים לעבודה הראשונה שלי, שהיו מגיעים גמורים לעבודה כי הם היו קמים בלילות- עושים תורניות עם האישה על הילד. הייתי קטנטונת בת 22. לא הבנתי למה הם עושים את זה. הריי הגברת בחופשת לידה. למה הם צריכים לקום איתה או במקומה הריי יש להם עבודה בבוקר. ממש מקומם. איזה מפונקת. היא הריי יכולה לישון כל היום. היא בחופשת לידה. פה שגיתי, וכמה קל להיות השופט מהצד. הדבר האחרון שעושים בבית עם התינוק כשאת נשארת איתו לבד זה לישון.

ברוך מזווג זיווגים אומרים. אני ודימה לא הכרנו והתחתנו תוך חודשים ספורים רק כי התאהבנו מעל הראש, גם.
אבל לא רק. אני חושבת שהכל קרה כל- כך מהר אצלנו כי שנינו הבנו שמצאנו את החבר/ה הכי טוב שלנו.
דימה יקירי השכיל להציע שנקום מידי לילה שנינו. מהכרות בסיסית עם אשתו הוא ידע שהיא, דהיינו אנוכי, לא מתפקדת היטב בשעה שהיא עייפה. העייפות הופכת לעצבים וזו האחרונה תהפוך בקלות למרמור. כמובן שכולם הציעו שנעשה משמרות, ככה נישן יותר טוב. אבל אנחנו קמים יחד- וחברים זה עובד לנו יופי, ואני כמו כל הדוקטורטים מרשה לעצמי להמליץ על זה.

בסיכומו של דבר

אני ודימה זוג תקתקן. אחרי שאנחנו מחליטים לעשות משהו זה יתרחש ומהר. זה בא לידי ביטוי בהרמת חתונה בשלושה שבועות, במציאת רהיטים לבית שלם בשבוע בלבד- כשאנחנו מציבים מטרה היא תתרחש במהירות האפשרית. נוסף על כך אנחנו אנשי בוקר, ולא ממש גרגרני שינה. תינוק?? פחח קטן עלינו.
לא צפינו כמה מאתגר זה יהיה. לנוכח הקושי קשה לא להתמרמר  על העולל הקטן. לנו עזר לשנן לעצמנו ברגעים קשים שהוא לא בחר להיות פה, אלא אנחנו. והאמת היא שזה ממש עוזר.
ואחרי כמה שבועות יותר קשים, הוא יחייך חיוך רחב רק לכבודך, וזה ימיס את לבך. כן, גם אם את ציניקנית מהשורה הראשונה, מבטיחה לך שתסתכלי עליו בעיניים טרוטות מחוסר שינה, במלא התפעלות וים של אהבה.

תודו שאחרי הכל אני עושה חשק להביא ילדים, סך הכל חווייה 🙂
אם אתם רוצים להישאר מעודכנים בעוד פניני חכמה, הירשמו לניוזלטר שלי ועקבו אחרי בפייסבוק!