הוא לא רוצה לצאת- חוויית הלידה שלי

אז ילדתי. הרי הייתי בהריון שנמשך כמעט שנה וחצי.
 טיילנו בסן דייגו, עזבנו את אריזונה, נסענו דרך ניו מקסיקו, טקסס, הגענו לטולסה אוקלהומה, בילינו שם חודש- אם תהיתם בטעות- אז אין מה לבקר שם.
המשכנו את הנסיעה דרך מיזורי, ישנו במלון שלא ראוי למגורי אדם בדאון טאון בסיינט לואיס, כי טעינו לחשוב שדאון טאון תמיד זה אחלה. קמנו ויצאנו לדרך לפני ארבע בבוקר וכשהגענו למילווקי, וויסקונסן עוד באותו היום, סופת שלגים היסטרית קבלה את פנינו.
גרנו בדירה זמנית, מצאנו בית- שיפצנו, צבענו, ריהטנו ואני עדיין הייתי בהריון. לא מתסכל??

על חוויית ההריון כתבתי כאן. וחרכתי בדעתי אם כדאי לכתוב על חוויית הלידה. למה? כי זה לא ממש היה חוויה בלשון המעטה. חשבתי על הקוראות שטרם ילדו ותהיתי אם זה מתחשב לכתוב על זה (תראו אותי, מחמיאה לעצמי שיש לי קוראות מלבד אמא שלי וכמה חברות שאני אונסת אותם לקרוא את הפוסטים שלי), אבל במחשבה שנייה, כל אחת שונה. אחת רוצה לדעת הכל ולהיות מוכנה, בעוד שהשנייה (אני) מעדיפה לטמון את הראש בחול ולהתמודד עם המציאות כשהיא מתרחשת.

אז הייתי אמורה ללדת ב18 בספטמבר, אבל כבודו סרב לצאת. והרופאה שלי קבעה לי זירוז שבוע אחרי התאריך המשוער. אז ב24 בספטמבר התאשפזתי בבית חולים.

לידה בארצות הברית

קודם כל חוויית הלידה בארה"ב היא ממש שונה מישראל. הביטוחים הרפואיים הם פרטיים, החשבונות הרפואיים גבוהים- ועל אף שבאופן יום יומי אני מתמרמרת על העניין הזה, ללדת פה זה הרבה הרבה יותר נוח.

לא בית חולים- בית מלון

את לא חולקת לא לפני הלידה וגם לא אחרי, חדר עם אף אחת. למרות היותי ציונית מוחלטת, ואני הראשונה שאגן על ישראל בפני אלו שידברו בגנותה, אבל חדרי ההתאוששות אחרי לידה בבתי החולים שלנו נראים כמו סט צילום של סצנה מסרט על מלחמת העולם השנייה.

גם החדר לידה (שבו שהיתי מרגע הגעתי לבית החולים ועד תום הלידה) וגם חדר ההתאוששות היו מרווחים מאוד. חדר ההתאוששות היה נראה כמו חדר במלון 5 כוכבים, עם שירותים ומקלחת שהייתי רוצה כאלו בבית, מקרר, ספה וכורסא שנפתחות למיטה, עם תפריט ארוחות מגוון.
כאן אין "שעות ביקור"- אפשר להגיע לבקר את היולדת 24 שעות ביממה. המחלקה היא מחלקה נעולה וסגורה. כניסה של אנשים מצריך את אישור היולדת או כרטיס עובד לצורך העניין.

אנטומיה של גריי- שלום

תמיד בסדרות רואים את צוות הרופאים והאחיות כמו בובות יפות, מה שגורם לך אוטומטית לתהות על אמינות הסדרה. חברים זה אמין. כולם יפים ויפות. כאילו בבית ספר לאחיות או רפואה אחד מהקריטריונים זה להראות ממש טוב.
בגלל שכל תהליך הלידה ארך כ30 שעות, התחלפו לי 7 אחיות, ו2 רופאות מלבד הרופאה שלי, אז אני חושבת שיש לי אינדיקציה דיי טובה לגבי הצוות הרפואי. כמו גם, כל הצוות הרפואי היה נחמד בצורה יוצאת מן הכלל. אולי כי לכל אחות יש רק שתי יולדות, ופחות עומס משמעו יותר סבלנות.

כל חצי שעה ברבי אחרת נכנסת לך לחדר לוודא אם את צריכה משהו, לעדכן אותך שכלום לא השתנה בעצם, ואת תקועה פה לעוד כמה שעות טובות. אמא ודים ישבו איתי בחדר מרגע ההתאשפזות, בו הייתי במצב רוח מרומם ומשועשע, ועד לרגע הלידה בו בעיקר קיללתי את הרגע בו נולדתי אישה.
אחרי בערך 20 שעות של המתנה לכבודו שיצא, דהיינו, אחרי 40 פעם שצוות רפואי בא לעדכן שבעצם אין חדש אמא התמרמרה "הם בעצם באים להודיע לך שאין חדש להודיע לך".
כמו גם, הצוות הרפואי רגיש, מתנצל מעמקי נשמתו על כל מחט שמכניסים לך לגוף, וממש כואב את כאבך.
אני זוכרת שבארץ אישפזו אותי במיון, וצרחתי כשהכניסו לי עירוי, האחות אמרה לי שהשם השני שלה עדינה וצעקה עלי להיות בשקט. יחי ההבדל.

כאן זה החלק שאני מנומסת מספיק להגיד שאני הולכת לפרט פרטים שאני טרם הלידה ממש לא רציתי לשמוע. לא עניין אותי לדעת שום פרט על שום תהליך. מבחינתי ידע לא היה כוח, ידע היה פחד.

זה הזמן לאכול כפרה

לא ידעתי כמה זמן מותר לאכול לפני קבלת זירוז. אז החלטתי ש7 שעות זה לגיטימי. וגם אכלתי כזה בקטנה סלט. עכשיו אני רוצה לציין שזה טעות חמורה. אחרי שמאשפזים אותך לקבלת זירוז אי אפשר לאכול. ובעצם מהרגע שהתאשפזתי עד הרגע שהעבירו אותנו להתאוששות עברו 33 שעות, ובמצטבר, בסה"כ 40 שעות ללא אוכל. מסקנה?- לאכול ארוחה טובה לפני לידה. הכי גרוע? יעשו לך חוקן. מביך? כן. אבל עדיף על מיליון שעות של רעב.

שלא עשני אישה

בחיי שיש סיבה שגברים מצווים להגיד את התפילה הזו בבוקר. 30 שעות בהמתנה לעולל שיצא רק קיללתי על מר גורלי. כעסתי על חווה אמנו ובכיתי בקולי קולות ששום פרי לא שווה את הסבל הזה. גם לא אבטיח.
אחר כך כעסתי על דימה על זה שהוא לא אוליגרך רוסי שיממן לי אם פונדקאית שתסחב לי את ילדיי.

למה לצפות בלידה

איך מרגיש ציר?

צירים מרגישים כמו כאבי מחזור ממש חזקים- ככה שאם את חווה מחזור קשה, צירים קטנים עלייך. לפחות ההתחלתיים. במהלך ההריון יש צירים מדומים, בהם מתכווצת הבטן, בלידה עצמה הם מרגישים כמו כאבי מחזור. לברות המזל שלא חוות כאבי מחזור קשים ולא יודעות בכלל על מה אני מדברת, אלו כאבים בבטן התחתונה ובגב התחתון.

החלק שבאמת כואב בכל הסיפור

אני שמעתי סיפורי זוועה על הזריקה שלפני האפידורל, זו שאמורה להרדים את האזור לכבוד האפידורל- וחששתי ממנה עמוקות. במקביל, במהלך ההמתנה לכבודו, שמעתי 5 נשים שילדו ללא אפידורל, שצרחו צרחות אימים.
צרחות כאלו שאילו יכולתי לקום מהמיטה ולברוח הייתי בורחת. על כל אחת שצרחה במסדרון תפסתי את האחות שהייתה ליידי ביד ותחקרתי אותה אם האישה המסכנה שצורחת יולדת עם אפידורל או בלי, אם זה הילד הראשון שלה ועוד כל מיני שאלות חודרניות והאחיות הנבוכות, מבטיחות לברר ולחזור עם תשובה.
ככה שאף על פי הפחד מהזריקה, הצרחות במסדרון עודדו אותי לקבל אותה בחום.

כשהמרדים הגיע (החשבון שלו היה רק 2500$ רק אומרת), בחור נמוך ורזה, שנראה קצת קריפי, מררתי בבכי והפצרתי בו שיטפל בי כמו באחותו הקטנה.
אני לא אשקר. זה היה נורא. צרחתי צרחות שלא ידעתי שהגרון שלי יודע להוציא. רופאים מהמחלקה נכנסו לחדר לבדוק מה ההמולה.
אחרי האפידרול הכל הפך לעייף יותר. קשה לזוז. ריחמתי על עצמי והרגשתי שמתעללים בי. השליטה על הפלג גוף התחתון אובדת, ככה שבורח לך פוק ואת יודעת את זה רק כשאת שומעת אותו יחד עם הסובבים אותך.
כולם אומרים לך לישון, לנוח. הריי החלק הקשה עוד לפנייך, שזה מדכא לכשעצמו כי הריי עד כה ממש התעללו בי. והכל בגלל חווה. ומי יכול לנוח? אפידורל או לא, אני ערה ודרוכה לבאות.

אחרי 27 שעות של המתנה, בשעה 21:00  הרופאה בדקה אותי ואמרה "עבודה טובה!! יש כבר 9 סנטימטר פתיחה- עוד מעט נתחיל!" כאילו זה בכלל תלוי בי.
בעשר התחילה הלידה ונמשכה כשעה ו48 דקות, האמת? הלידה לא כאבה בכלל. והזמן עבר מהר.
רעותי אמרה לי שבארץ לידה של כשעתיים נחשבת ממש איטית, ואילו במחלקת היולדות בה הייתי כולם שיבחו אותי והיו גאים בי נורא. כאילו הם שכחו את אשר עוללתי להם רק כמה שעות קודם.

זה לא נגמר??

אחרי שכבודו יצא, נגבו אותו מכל הג'יף ושמו ואותו עליי.
וזה חברים הרגע הכי קשה שהיה לי. התינוק עליי, כבר חשבתי שהכל מאחוריי, כל החלק התחתון שלי הרגיש כמו אחרי קריעת ים סוף, אבל זהו, זה נגמר.

ואז הגניקולוגית המקסימה שלי, בובת חרסינה עדינה, נשענה לי על הבטן עם כל הכוח והמשקל.
לידיעתכם זה אזור שלא עבר הרדמה. זה תהליך נורא שכנראה הרפואה המודרנית לא מצאה לו פתרון.
"אני מצטערת יקירה, אני חייבת שהכל יצא" היא אמרה בעודה לוחצת לי על הבטן.
ואני, אשר לא ניחנתי בכוח סבל, מררתי בבכי. אבל העולל הקטן שוכב עליי שלו ורגוע. ואני כבר לא יכולה לצרוח כאוות נפשי יותר, הרי ידוע שלא מעירים תינוק ישן.

אחר כך העלו אותנו למחלקה. אמא ודים נרדמו על הספות. ורק אני והוא נשארנו. אני מודה, הייתי המומה.
קשה לי לחשוב שאישה אחרי לידה, אחרי חוויה כל- כך טראומטית (תחסכו ממני את התייפייפות הנפש, זה לא חווייתי- זה טראומטי), צריכה עוד לחלוק חדר עם זרים.
נשכבתי במיטה, מתפעלת מיכולתי לשכב על הבטן, ולהתהפך בקלות מצד לצד. ולא נרדמתי.
העולל התעורר ובכה. אמא ודים היו עייפים מידי ולא התעוררו מבכיו. דידיתי לעברו ורכנתי מעליו. סך הכל נפל לו המוצץ. כשהחזרתי אותו לפיו הוא לפת את אצבעי. ואז זה הכה בי, אני אמא. אני שלו והוא שלי לעולמים. או לפחות עד שהוא ימצא את זוגתו לחיים.

 

עד כה לבינתיים על הריון ולידה, מי אני שאתיימר לכתוב על הורות בשלב כל- כך מוקדם.

מקווה שאם כבר ילדת- הזדהת.
אם את לפני לידה, אני מקווה שלא הפחדתי אותך,
אם את תוהה אם בא לך אי פעם להכנס להריון- מקווה שלא הוצאתי לך את החשק, אני רוצה להאמין ששוכחים את כל זה בסוף.

אם את רוצה להישאר מעודכנת בעוד פניני חכמה, הירשמי לניוזלטר שלי, עקבי אחרי בפייסבוק ובאינסטגרם!

 

**רוב התמונות בפוסט זה הן לא שלי- למקור התמונה לחצו עליה.