אני לא "זוהרת"- אני מזיעה

עם כניסתי לטרימסטר האחרון החלטתי לרכז כמה קלישאות, מיתוסים וסתם עמדות אישיות שלי אודות הריון.

אני לא זוהרת- אני מזיעה

כשאני רואה תמונות שלי ממהלך ההריון אני האמת שונאת כל אחת מהן. רוב התמונות שדים צילם זה כדי לשלוח להורים .ואני מתה על התגובות של יקיריי "איזה יופי את נראת ממש זוהרת"- לא כפרה, אני לא זוהרת, אני מזיעה. כך או כך, גם אם את ממש שונאת לראות את עצמך, תצטלמי. אני מבינה שזה קשה כשמרבית הסובבים מצטלמים כדי לעלות תמונות מושלמות מהחיים המושלמים שלהם למדיות החברתיות. אפשר סתם להצטלם ולא לפרסם את התמונה בשום מקום. מפתיע אני יודעת.

"אני אהבתי להיות בהריון"

יש לי שתי תשובות אפשריות לאמירה המגוכחת הזו: או שאת שקרנית או שאת לוקה בדימנציה קלה. גם אם לא חווית את הטרימסטר הראשון כטראומטי כמו רוב ההריוניות שחוות בחילות, הקאות או עייפות כרונית. גם אם לא הרגשת כבדה, וגם אם רק צמחה לך בטן מושלמת והבגדים שלך לא הצטמקו מיום ליום ביחס למידותייך, גם אם לא נתפסו לך שרירי הרגליים במהלך הלילה והתעוררת בבכי מרורים, הטרימסטר האחרון הוא לא נוח ולא כיפי לאף אחת. קשה ללכת, לקום, לעמוד, לשכב במיטה וכל פעולה גוררת התנשפות רצינית ועצירה להסדרת הנשימה. אז אל תטפחי ציפיות שווא אצל נשים ותספרי שאהבת להריון.

"הריון זה נשי"

הריון זה לא דבר נשי. את לא נשית בהריון, גם לא סקסית. שלא יספרו לך אחרת.
השליטה על כל השרירים שלך בגוף היא רופפת, ככה שיכול לברוח לך בכיף איזה פוק קטן כשאת מתכופפת, או שיברח לך קצת פיפי אחרי איזה אפצ'י רועם, וזה ממש לא משנה שאת בחברת אנשים. זה יכול לקרות.
ההורמונים יכולים לגרום לשיעור יתר באיזורים שמעולם לא היו לך שיערות בהן, וטוב שהגוף שלך רגיש מתמיד בימים אלו, כי ככה הוא מבטיח לך ששעווה את לא תוכלי לעשות.
מעבר לעניינים המביכים האלו שאף אחת לא מוכנה לדבר עליהם בריש גלי יש גם את גלי החום, הזעה מוגברת גם במנוחה, כפות רגליים נפוחות שיבטיחו שלא תוכלי ללכת עם נעליים סגורות שתואמות למידת הנעליים הרגילה שלך, כמו גם התנשמות כבדה אחרי כל פעולה הכי בסיסית ופשוטה שבעבר הייתה נעשת בקלות יתרה.
אז אחרי שסיכמנו את הנקודה הזו, אפשר להבין מה נסגר עם כל תמונות ההריון שמתיימרות להיות סקסיות?

 

 

אחריות על מצבי רוח

בלימודי התואר הראשון היה לי קורס שנקרא פסיכולוגיה פיזיולוגית. באחד השיעורים דיברנו על איזור במוח האדם שגורה באופן מכוון וגרם לאנשים לגרד את הראש. כשהנבדקים נשאלו למה הם גרדו את הראש הם השיבו מגוון תשובות אף ע"פ שהאמת היא שפשוט  גירו להם את המוח באופן סינטטי. אנשים אוהבים לתת הצדקה למעשים שלהם, כי זה פשוט לא נעים להרגיש כמו בובה על חוטים.

אז זה מה שקורה עם הורמונים בהריון. אני מודה שעד הטרימסטר האחרון הייתי די בסדר. אחרי זה התחלתי לבכות מכל דבר, אבל באמת מכל דבר. לדוגמא, נגמר החלב ולא יכולתי לשתות קפה פרצתי בבכי מרורים. עכשיו הרי זה ברור שזו לא תגובה רציונאלית או פרופורציונאלית, והכי קל להפנות את ההיסטריה חסרת ההגיון לבן זוג בצורת כעס או עלבון.
והרבה פעמים שבכיתי ודים שאל מה קרה פשוט הרמתי ידיים ואמרתי שאני לא בטוחה. כי נעלבתי בדיוק מאיזה משהו שלא הגיוני להעלב בגללו. עדיף ככה מאשר לתת תחושה מגעילה לבן זוג כאילו הוא אשם בכל הבכי הלא מוסבר הזה. ולכן, גם כשאת ממש בתוך טורנדו של רגשות, תעצרי שנייה ותקחי אחריות על מצבי הרוח שלך. זה בסדר לצאת מפרופורציה, אבל זה לא אשמת הבן זוג שאת מגיבה ככה.

 

תלמדי לחסום מה שאנשים אומרים

הסעיף הזה פחות רלוונטי לאמריקאים, שהרי הם סופר מנומסים ומאוד פוליטיקלי קורקט ואם אין להם משהו טוב להגיד הם לרוב יהנהנו ויחייכו חיוך רחב.
כישראלים אנחנו אומרים הכל בלי לחשוב פעמיים איך הצד השני מרגיש. וזה ממש לא משנה שהצד השני בהריון, אנחנו ממש מרגישים מחוייבים לפלוט כל מה שעולה בראשנו.
לי הטרימסטר הראשון היה ממש קשה. שלושה חודשים של בחילות ועייפות שלא נגמרת. באמצע הטרימסטר השני יצאה לי כבר בטן קטנה. התחיל להיות קשה לי להתכופף, להתרומם מהמיטה בעצמי, להרים רגליים, להכנס לאמבטיה ואמירות מיותרות של אנשים אודות הפינוק שלי או החוסר סבלנות שלי ממש עשו לי רע. וכמובן, יש את האמירה החביבה עליי מכולן "הריון זה לא מחלה"- העצה שלי פשוט להתעלם. זה יותר קל מאשר להסביר לאנשים שהם לא רגישים אלייך בתקופה כל- כך רגישה, הרי אף אחד לא אוהב שמבקרים אותו אז יותר קל להתעלם.
כל אחת עוברת את זה אחרת. ממש חשוב לזכור את זה. אין לדון את זה ולשפוט, כי ייתכן והתמזל מזלך והיה לך הריון קל, ואולי בכלל עדיין לא ילדת וזה פשוט קל להיות השופט מהצד. כך או כך- זה בכלל לא משנה, תשמרו הערות מיותרות לעצמכם.

למה אני צריכה לבקש

זה נקודה שרלוונטית מבחינתי תמיד בהקשר של זוגיות בין גברים לנשים.
הרבה ריבים יכולים להחסך אם בחורות היו אומרות באופן ברור מה הן רוצות במקום לצפות שהגבר יבין בכוחות עצמו. הרי לרוב הם לא מבינים, ואז נשים כועסות, מתאכזבות ובעיקר מתמרמרות. אם את רוצה משהו פשוט תגידי. אני לא מצפה שדים ינחש שום דבר. אם יש משהו שאני רוצה שהוא יעשה עבורי אני פשוט מבקשת. כמה פשוט ככה קל.

אין לגבר את ההבנה שבאמת קשה לך

אני אדם מאוד עצמאי. תמיד הייתי. אני מעדיפה לא לבקש עזרה מאף אחד כי אני בטוחה שאני יעשה דברים מהר יותר וטוב יותר מאנשים וגם כי אני ממש לא אוהבת להטריח. דים הוא בדיוק כמוני ומאוד קל לנו במובן הזה כזוג.

בערך בחודש השביעי כבר היה לי קשה לעשות דברים לבד. וביקשתי המון מדים. להביא לי, לקחת לי, לעשות ככה ולהביא ככה,  ומתישהו הרגשתי שהוא לא מבין מה אני מטרטרת אותו. וזה סה"כ לא אשמתו. הוא לא התחתן עם בנאדם כזה.
בהתחלה הייתי קצת מתוסכלת, אני מבקשת ומבקשת והוא בתגובה היה עונה שיותר מאוחר כי כרגע אין לו זמן. אין לו זמן לדברים שאם אני הייתי מסוגלת הייתי עושה בו ברגע וכן, הם מספיק משמעותיים מבחינתי שהוא יפסיק כל מה שהוא עושה ויעשה אותם. אחרי כמה ימים שהסתובבתי עם תחושה כבדה פרצתי בבכי היסטרי ואמרתי לו שאני יודעת שאני הורמונלית, והתגובה שלי לא פרופורציונאלית (לוקחת אחריות על מצבי הרוח שלי) אבל אני צריכה שהוא יעשה מה שאני מבקשת כשאני מבקשת כי אני פיסית לא מסוגלת. דימה כמובן לקח את דברי ברצינות רבה ותיקן את דרכיו.

 

שלא תביני אותי לא נכון

אני מברכת על ההריון שלי, מודה על החוויה, ויש כנראה איזה סיבה קוסמית שאין לי איזה 250 אלף  שקל מיותרים לקחת אם פונדקאית שתשמור לי על בטן שטוחה ומתוחה.  ויש רגעים יקרים שגורמים גם לציניקנית שכמוני להתרגש כמו ילדה קטנה. כמו לראות אותו באולטרסאונד בתלת מימד בפעם הראשונה כשיש לו ממש צורה של גור אדם. או לקראת הסוף, כשהעובר מספיק גדול ורואים אותו מבעד לחולצה בועט ועושה סלטות בבטן.

מקווה שאם כבר ילדת, השתעשעת ובעיקר הזדהת.
אם את מתכננת להכנס להריון, או שאת בתחילת הריון, תסתכלי למטה ותפרדי מהפות שלך את אוטוטו לא תראי אותה.
אם את תוהה אם בא לך אי פעם להכנס להריון- מקווה שלא הוצאתי לך את החשק, אני רוצה להאמין שזה שווה את זה בסוף.

אם את רוצה להישאר מעודכנת בעוד פניני חכמה, הירשמי לניוזלטר שלי, עקבי אחרי בפייסבוק ובאינסטגרם!